אבירים בימים עברו לא ייסרו את עצמם יותר מידי בשאלה היכן כדאי להם לחשל את חרבם. הם היו פונים אל נפח הכפר הידוע והנאמן, ולא היו טורחים לשאול אותו לגבי סוג הפלדה, אופן חיתוך הלהב או האם חומרי הבעירה בהם הוא משתמש ידידותיים לסביבה או לא…
כעת תארו לעצמם אביר מודרני – הוא היה ניצב בפני מגוון עצום ומהמם של חרבות שהיה גורם לו פשוט לבלבול. חרב תוצרת צרפת, חרב תוצרת אנגליה או חרב שמיוצרת במקום לא ידוע במזרח הרחוק? איך הוא יוכל לדעת שהחרב שהוא מקבל תעמוד באמת בדרישות שלו ולא תכזיב אותו בקרב לחיים ומוות?
נושא התקנים נולד כתוצאה מהתפתחות התעשייה העולמית והמסחר הבינלאומי ונועד ליצור שפה משותפת לכל הפירמות.
וכך, ב-23 לפברואר 1947 נוסד בשוויץ גוף הנקרא ISO – ארגון התקינה הבינלאומי (International Organization for Standadization).
הארגון מורכב מנציגים מארגוני התקינה במדינות השונות.
התקנים השונים מגדירים קריטריונים ספציפיים בהם צריכים לעמוד מוצר, שירות או מערכת.
כל חברה או גוף יכולים לבקש לקבל תקן ISO, וזאת לאחר שהם עברו בדיקות דקדקניות המאשרות שהם אכן עומדים בקריטריונים המחייבים את סוג הפעילות שלהם.
בישראל קיימים מספר גופים הרשאים לתת הסמכת ISO לעסקים, כשהגדול בהם הוא מכון התקנים הישראלי (מת”י). קיימים גם המכונים “רונט” ו”IQC”.
ההסמכה הניתנת על-ידי מכונים אלו היא הסמכה בינלאומית – כלומר, היא מוכרת בכל מקום בעולם, וכמובן גם בישראל.
במקרים רבים, הסמכת ISO היא דרישת סף במכרזים ובהתקשרות עם גופים ציבוריים, משרדים ממשלתיים, גופים ביטחוניים, ארגונים ותאגידים.
מעבר להיותו גורם שיווקי, מהווה תקן ISO ערובה לכך שהפירמה אכן תנוהל בצורה מבוקרת ובאופן תקין, ושהמוצרים והשירותים המסופקים על-ידה הם באיכות גבוהה ועומדים בקריטריונים הנדרשים.
למשל, מדינה, הרוצה לייצא מוצרי חלב למדינה אחרת, שולחת את מוצריה בליווי דו”ח בדיקה המאשר שהמוצרים בטוחים. אם המדינה המייבאת אינה סומכת על דו”ח הבדיקה הזה, היא צריכה לבצע בדיקות נוספות בעצמה, דבר שיביא לבזבוז זמן יקר וכסף. תקן ISO שנמצא בשימוש יכול להביא למצב של אמון בין השחקנים השונים, ולהביא למצב שמעבר הסחורה בין המדינות יהיה חלק בהרבה.
