הנחושת היא מתכת בצבע אדום-כתום בעלת מוליכות חום ומוליכות חשמלית גבוהה. כאשר המתכת חשופה במשך זמן רב לאוויר לח, נוצרת עליה שכבה בצבע ירוק אשר מגינה עליה וקרויה בשם פטינה.

הנחושת מוכרת לאדם זמן רב ונמצאת בשימוש מזה אלפי שנים ונעשה בה שימוש נרחב – החל מייצור מטבעות ועד לייצור כלים וצינורות.

במאמר זה נסקור את המתכת הזו מזווית קצת שונה. לא נתמקד בהכרח בתכונות שלה אלא ניתן לכם סקירה על היבטים אחרים של המתכת. נתחיל עם הקשר הישראלי של המתכת.

מכרות הנחושת בתמנע

בשנת 1949 התגלה באזור תמנע מרבץ נחושת בכמות שתהיה בעלת ערך כלכלי לכרייה. בשנת 1954 התחילה הקמת המפעל מכרות נחושת תמנע ובשנת 1958 החלה הכרייה המסחרית של הנחושת.

בשנות ה-60′ וה-70′ הועסקו במכרות כ-1,000 עובדים והם היו מקור פרנסה חשוב לתושבי אילת. למעשה, כל מפרנס שלישי באותה התקופה באילת עבד במכרות תמנע שהיה אחד מהמפעלים הרווחיים בארץ.

יש לזכור שהמפעל היה ייחודי בישראל – לא היו מכרות נוספים במדינה כך שקשה היה להשיג כוח אדם מיומן שיש לו ניסיון בעבודה במכרות.  לשם כך, הנהלת המפעל גיבשה תוכנית הכשרה לעובדים ופתחה בית ספר ערב שנתן השכלה לתואר הנדסאי וכן שלחה עובדים לטכניון על מנת להשתלם בקורס מהנדסי מכרות.

המפעל עבד ב-3 משמרות במשך 24 שעות רצוף והעובדים היו נוסעים למפעל מדי יום בהסעות מאורגנות (המפעל היה ממוקם כ-25 ק”מ צפונית לאילת). בעיר נבנו מבנים מיוחדים לעובדי המכרה שנקראו “בית הכורה”, בהם פועלים רווקים יכלו לשכור דירה בסכום נמוך.

המפעל הרוויח מיליוני דולרים בשנה כאשר בשנים מסוימות הוא מייצא את כל תוצרתו (כ-18,000 טון נחושת בשנה) כאשר ארצות היעד היו בדרום אמריקה, באירופה ובאסיה.

המכרה היה נתון בשיפוע של 80 מעלות לכיוון דרום, דבר שטמן בחובו בעיה מאחר ועלות הפקת הנחושת נעשתה יקרה יותר ככל שהעמיקו. כאשר המכרה ירד מתחת לעומק של 170 מטרים, הוא הגיע למפלס מי התהום, דבר שהביא לדליפת מים מהקירות ולשאיבה בלתי פוסקת שלהם מתוך המנהרות.

כאמור, ככל שהחפירה העמיקה הוצאות הייצור עלו עד שהגיעו אל מעל למחיר שניתן היה להשיג בשוק עבור הנחושת וכתוצאה מכך החברה הלכה וצברה הפסדים עד שנסגרה בשנת 1976.

אורכן הכולל של המנהרות התת קרקעיות במכרות שנחפרו בתמנע הגיע ליותר מ-50 ק”מ. כיום מנהרות אילו מלאות במי תהום (בזמן שהמנהרות היו פעילות הייתה מתבצעת שאיבה של המים).

המפעל היה חלק מחזונו של דוד בן גוריון להפריח את הנגב.

מי מכם הקוראים שמעוניין להעמיק קצת יותר בהיסטוריה של המפעל המרתק הזה, מוזמן לצפות ב-2 הפרקים של “תמנע” מפגש בוגרים מרץ 2011 אשר מספק הצצה נדירה למכרות תמנע וכולל בתוכו צילומים מהתקופה בה המפעל היה פעיל.

בתי נחושת בחיפה

בשנות ה-20′ של המאה הקודמת פקד את גרמניה משבר דיור חמור כחלק ממשבר כלכלי שפקד אותה.

חברת “הירש מפעלי נחושת ופליז” בבעלותו של היזם היהודי-גרמני זיגמונד הירש, חיפשה לספק פתרון דיור זול ונוח. היא רכשה פטנט לבניית קירות מתכת מבודדים, אשר פותח על ידי האדריכל רוברט קראפט והמהנדס פרידריך פרסטר, והקימה מחלקה מיוחדת לייצורם.

הוכן עיצוב של מספר בתים שונים כאשר הקירות החיצוניים והתקרה הוכנו מנחושת, הבידוד נעשה באמצעות רדידי אלומיניום ואסבסט והמסגרת של הבית יוצרה מעץ.

המבנה כולו היה בנוי מרכיבים קלים לשינוע אשר ניתנים היו להרכבה באתר הבניה תוך 24 שעות (במה שמכונה בניה טרומית).

שישה דגמים שיוצרו הוצגו בתערוכה הקולוניאלית שנערכה בפריז בשנת 1931 וזכו במקום הראשון. באותה השנה שכרה החברה את שירותיו של האדריכל ולטר גרופיוס על מנת לשפר את העיצובים של הבתים.

בינואר 1933 המפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, דבר שהביא לכך ששוּק חדש ייפתח לבתי הנחושת: יהודים שהיגרו לפלסטינה. באותה השנה חברת “הירש מפעלי נחושת ופליז” פשטה רגל וזאת לאחר 130 שנות פעילות. עם זאת, חתנו של מר הירש, רֶנֵה שוורץ המשיך להאמין ברעיון הבית מנחושת והקים את “אגודת בית הנחושת הגרמנית” (Deutsche Kupferhaus-Gesellschaft).

במרץ 1933, החברה פרסמה מודעה בשבועון היהודי גרמני “הידישה רונדשאו” (Jüedische Rundschau). בין היתר, הם קידמו את מוצרי החברה כ”השקעת ההון הטובה ביותר לפלסטינה” והפצירו בקוראים לרכוש בית נחושת אותו ייקחו איתם לפלסטינה.

באוגוסט 1933 החברה פרסמה קטלוג עם דגמים שעוצבו במיוחד עבור השוּק החדש. הדגמים נשאו את השמות “חיפה”, “ירושלים”, “תל אביב” ו-“שרון”. הדגם הגדול ביותר אשר היה בשטח של כ-260 מ”ר נקרא “לבנון”. במהרה נפתח גם סניף של החברה בחיפה ולפחות 14 בתי נחושת מצאו את דרכם לפלסטינה. יחד עם זאת, בתי הנחושת לא הצליחו יותר מאשר פתרונות מגורים חסכוניים אחרים שהוצעו באותה התקופה.

כאשר הצבא הנאצי החל להתחמש, החל להיות מורגש מחסור בנחושת ונאסר לייצא את המתכת. מסופר כי בית הנחושת האחרון שהגיע לתל אביב הוּתך מיד עם הגעתו מאחר והערך של הנחושת היה גבוה יותר מהערך של הבית.

בתים מנחושת שנבנו בגרמניה היו תחת איום עקב התרחבות המלחמה. בשנת 1942 כל בעלי הנכסים בגרמניה התבקשו להודיע לרשויות על כל אלמנט מנחושת שהיה מותקן בבתים שלהם. במקרים מסוימים, הנחושת פורקה והועברה לתעשייה הצבאית. בעלי נכסים אחרים, שלא היו מוכנים להקריב את בתיהם למען המלחמה, הסוו אותם על ידי כך שצבעו אותם בלבן.

בישראל יש כיום מספר בתי נחושת, שלושה מתוכם ניצבים על הר הכרמל בחיפה ואחד על הר כנען ליד צפת. בתים אילו הוגדרו כבתים לשימור.

מספר נתונים מעניינים על הנחושת

למה יש מסמרי נחושת במכנסי ג’ינס?

גיי’וב דייויס היה חייט שהיה רוכש את בד הגי’נס מהסוחר לוי שטראוס (שמכר את מכנסי הגי’נס שלו לכורים).  לאחר שאחד מלקוחותיו הגיע אליו למספר רב של תיקונים, חשב על האפשרות של שימוש במסמרי נחושת לחיזוק של החלקים בבגד שנוטים להימתח.

יחד עם לוי שטראוס הוא רשם פטנט על העניין ויחד הם החלו לשווק את המכנסיים החדשים.
מדוע לשוטרים קוראים COP?

באנגלית, הנחושת נקראת COPPER. בעבר, לשוטרים בלונדון היו כפתורי נחושת על המדים (גרסה אחרת טוענת שלא מדובר היה בכפתורי נחושת אלא בתג נחושת). כך, דבק בשוטרים הכינוי COPPER ולאחר מספר שנים, הפך ל-COP.

מה מקור השם קפריסין?

לפי אחת ההשערות, מקור השם של האי קפריסין הוא מהמילה נחושת בשפה שהיו דוברים בקפריסין בתקופת הברזל זאת מאחר ובאי יש מרבצים עשירים של המתכת.

סיכום

הנחושת ידועה לאדם מזה עידן ועידנים ויש לה שימושים רבים דבר שמביא לכך שתהיה קשורה בסיפורים מעניינים רבים. היא קשורה לארץ ישראל לפחות ב-2 היבטים, כפי שראינו במאמר הזה. גם כיום, יש ביקוש רב למתכת והיא משמשת לייצור כבלים להולכת חשמל וגז. המתכת הזו תלווה את האדם עוד שנים רבות ומי יודע אילו סיפורים נוספים ייקשרו סביבה.